תקופה לא פשוטה, בכל כך הרבה מובנים שאין באמת צורך להרחיב. על נושא אחד כן חשוב להתעכב. אנחנו נדרשים לג׳נגל בין ילד לילד, בין הזומים, שיעורי הבית ושאר עניינים הקשורים בחינוך הילדים וזה עוד לפני שדיברנו על מטלות הבית, עבודה ומצבנו הנפשי . כל הלחץ בהחלט גורם גם להורה הכי מיומן להיות קצר בתגובותיו וכך בשתי ידינו אנחנו יוצרים מעגל בלתי נגמר של אכזבה:
שלנו מעצמנו על התגובות הקצרות
שלנו מהילדים על מצב לימודים, על אחריות אישית ועוד כאלו וכאלו
וכמובן של הילדים מאיתנו על ההורות שלנו וכך זה ממשיך.
אכזבה היא הפער בין הרצוי למצוי כל אחד לפי תפיסתו כמובן.
ההבנה הזו סופר קריטית ליציאה מהפלונטר, כיוון שאם האכזבה היא סובייקטיבית, המקור שלה הוא סובייקטיבי, כלומר אני המקור, האכזבה היא הפרוש שלי לסביבה שמקיפה אותי. בנוסף אכזבה תהיה תמיד יחסית להישגים של הסביבה כלומר השוואתית. אבל..
ברגע שנדע לנטרל את הכישרון הגרוע הזה שרכשנו, להשוות כל אחד וכל דבר נדע לצפות פחות, נדע פשוט להיות, נוכל להתאכזב פחות. האחריות כאן היא הרבה יותר משמעותית והיא שלנו לקחת אותה.
נאמר אם גיליתי, סתם דוגמא, ששיעורי האנגלית בבית הספר הם בדיחה אני יכולה מאוד להתאכזב מהמורה, מהתנהגות הילדים בכיתה, מהילדה האישית שלי, או שאני יכולה למצוא דרך חלופית ללמד את הילדה אנגלית. הדרך בהחלט תהיה ארוכה יותר, קשה יותר ורק אני והמחויבות שלי נהיה אחראיות על ההצלחה/ כישלון של התוכנית אך היא גם תהיה משמעותית הרבה יותר, תוביל להרבה פחות אכזבה ובהכרח לפחות רגשות שליליים ולכן יותר בריאות נפשית.
ומי מאיתנו לא שואף לבריאות נפשית
מזמינה אתכם לאתגר סוף שבוע בו אתם שמים לב - מתי אתם מאוכזבים? - מה ההשוואה שעשיתם ? - והכי חשוב מה הניע אתכם לעשות אותה?
רוצים ללמוד איך להימנע מאכזבות ולדעת להפיק תועלת מירבית מעצמכם?
קארין זמליינסקי
Comments